המסע של
פרוונה/ דבורה אליס
המסע של פרוונה עוסק בילדה בת 15 הגדלה באפגניסטן תחת שלטון הטליבאן.
הטליבאן- ארגון צבאי מוסלמי קיצוני ומטיל אימה.
הטליבאן סגרו את בתי הספר ואסרו על השמעת מוזיקה ועל צפייה בטלוויזיה. נשים נאלצו לכסות כל חלק בגופן, כולל פניהן, ונאסר עליהן לצאת מהבית ללא ליווי של גבר. שלטון הטליבאן שלט באפגניסטן בין השנים 1995-2001.
בזמנים קשים אלה מנסה פרוונה, להתמודד עם המגבלות החמורות, העוני, הרעב וההפצצות הבלתי פוסקות. כדי לעזור למשפחתה היא מתחפשת לילד.
פרוונה תמיד כיבדה את הוריה ודיברה אליהם בכבוד ושמרה בפנים את מה שרצתה להגיד שידה שלא יועיל, אחרי שאביה נלקח לכלא אמה נכנסה לדיכאון והפסיקה לתפקד, כל הילדים היו זקוקים לה, פרוונה מצאה את חברתה הותיקה של אמה, והיא עזרה לה להשתקם פרוונה הייתה יוצאת למלא את הדליים, לעבוד, וכל זה היה בשביל המשפחה שלה. דבר אחד בטוח, פרוונה תמיד כיבדה את הוריה. כיום ישנם ילדים שמתחצפים להוריהם, אינם מקשיבים, לא מסדרים את הבית. אני מכבדת את הוריי ואני עושה הרבה אבל אני נורא עצלנית, אני מ דברת לאמא שלי כאילו היא חברה שלי אבל יודעת מתי הגבולות. בטוח שכשאם תהיה צרה במשפחה אני תמיד אעזור למשפחה שלי.
במהלך הסיפור היו לפרוונה קשיים רבים, היא איבדה קשר עם משפחתה שהייתה בצפון המדינה ומצאה ילדה שאמרה לה שברחה מהמקום שבו משפחתה של פרוונה והתחילו להפציץ שם, פרוונה החליטה שהיא צריכה לצאת לשם עם אביה. במהלך הדרך אביה נפטר והיא הייתה צריכה להמשיך ולהתקדם לבד, היא מצאה תינוק וילד קטוע רגל בנפרד והיא הצילה את חייהם, היא נתנה להם אוכל, למרות התנהגותו של אסיף הילד קטוע הרגל היא עזרה לו. הם המשיכו בלי לדעת לאן, הם הגיעו לשדה מוקשים, שם מצאו ילדה עם סבתה הם בנו להם בית עם מלא אוכל ותבואה הם דאגו לפצעה של לילה שהתחילו להיות שם תולעים הילדים התחילו להשתקם, אבל אז הפציצו את ביתם וסבתא של לילה מתה, הם הפכו למשפחה. פרוונה בסוף הסיפור איבדה גם את לילה בשדה המוקשים שהיה בכפר בו היו אנשים בלי בתים, פרוונה רצה לשדה המוקשים ולקחה את אחותה, את לילה. אסיף ופרוונה בכו כל כך ואז פרוונה ראתה את אמה. לי בחיים לא היו את הבעיות האלו וגם אני בטוחה שלא יהיו הבעיות היומיומיות שלי הן הריבים עם אמא שלי ואחיות שלי על זה שאני עצלנית ולא עושה כלום בסידור הבית, אז אני תמיד מנסה יותר ומרה להם שאני כן עושה. או ריבים עם חברות שלי אני משלימה איתן אבל אני בחיים לא שוכחת מה אותן בנות עשו לי, או שאני בוחרת לנתק קשר בכלל כי אני יודעת שאני הולכת להיפגע מהן שוב. במהלך הסיפור היו לפרוונה דילמות רבות דילמה אחת הייתה כאשר היא ושואיזה לא ידעו אם לקחת את העבודה בחפירת עצמות הם ידעו שיקבלו יותר משכורת למשפחה שלהם ולשואיזה לברוח מהארץ הזאת אבל הם לא רצו כי הם ידעו שזה עצמות של בן אדם והן לא רצו להרוס קבר של בן אדם ולקחת למשפחתו את העצמות הן גם לא הבינו מדוע הם שוכרים את העצמות של בני האדם, הם יכלו להשתמש בעצמות של חיות אחרי חשיבה ארוכה הם התחילו לעבוד שם.
לפי דעתי ניתן ללמוד מהספר שגם ילדים יכולים להילחם לא לאבד תקווה, הם יכולים להילחם על להציל את עצמם ולהציל אנשים שלא יכולים לעשות זאת, אין גיל לאנשים שיכולים להילחם על חיהם.
הטליבאן- ארגון צבאי מוסלמי קיצוני ומטיל אימה.
הטליבאן סגרו את בתי הספר ואסרו על השמעת מוזיקה ועל צפייה בטלוויזיה. נשים נאלצו לכסות כל חלק בגופן, כולל פניהן, ונאסר עליהן לצאת מהבית ללא ליווי של גבר. שלטון הטליבאן שלט באפגניסטן בין השנים 1995-2001.
בזמנים קשים אלה מנסה פרוונה, להתמודד עם המגבלות החמורות, העוני, הרעב וההפצצות הבלתי פוסקות. כדי לעזור למשפחתה היא מתחפשת לילד.
פרוונה תמיד כיבדה את הוריה ודיברה אליהם בכבוד ושמרה בפנים את מה שרצתה להגיד שידה שלא יועיל, אחרי שאביה נלקח לכלא אמה נכנסה לדיכאון והפסיקה לתפקד, כל הילדים היו זקוקים לה, פרוונה מצאה את חברתה הותיקה של אמה, והיא עזרה לה להשתקם פרוונה הייתה יוצאת למלא את הדליים, לעבוד, וכל זה היה בשביל המשפחה שלה. דבר אחד בטוח, פרוונה תמיד כיבדה את הוריה. כיום ישנם ילדים שמתחצפים להוריהם, אינם מקשיבים, לא מסדרים את הבית. אני מכבדת את הוריי ואני עושה הרבה אבל אני נורא עצלנית, אני מ דברת לאמא שלי כאילו היא חברה שלי אבל יודעת מתי הגבולות. בטוח שכשאם תהיה צרה במשפחה אני תמיד אעזור למשפחה שלי.
במהלך הסיפור היו לפרוונה קשיים רבים, היא איבדה קשר עם משפחתה שהייתה בצפון המדינה ומצאה ילדה שאמרה לה שברחה מהמקום שבו משפחתה של פרוונה והתחילו להפציץ שם, פרוונה החליטה שהיא צריכה לצאת לשם עם אביה. במהלך הדרך אביה נפטר והיא הייתה צריכה להמשיך ולהתקדם לבד, היא מצאה תינוק וילד קטוע רגל בנפרד והיא הצילה את חייהם, היא נתנה להם אוכל, למרות התנהגותו של אסיף הילד קטוע הרגל היא עזרה לו. הם המשיכו בלי לדעת לאן, הם הגיעו לשדה מוקשים, שם מצאו ילדה עם סבתה הם בנו להם בית עם מלא אוכל ותבואה הם דאגו לפצעה של לילה שהתחילו להיות שם תולעים הילדים התחילו להשתקם, אבל אז הפציצו את ביתם וסבתא של לילה מתה, הם הפכו למשפחה. פרוונה בסוף הסיפור איבדה גם את לילה בשדה המוקשים שהיה בכפר בו היו אנשים בלי בתים, פרוונה רצה לשדה המוקשים ולקחה את אחותה, את לילה. אסיף ופרוונה בכו כל כך ואז פרוונה ראתה את אמה. לי בחיים לא היו את הבעיות האלו וגם אני בטוחה שלא יהיו הבעיות היומיומיות שלי הן הריבים עם אמא שלי ואחיות שלי על זה שאני עצלנית ולא עושה כלום בסידור הבית, אז אני תמיד מנסה יותר ומרה להם שאני כן עושה. או ריבים עם חברות שלי אני משלימה איתן אבל אני בחיים לא שוכחת מה אותן בנות עשו לי, או שאני בוחרת לנתק קשר בכלל כי אני יודעת שאני הולכת להיפגע מהן שוב. במהלך הסיפור היו לפרוונה דילמות רבות דילמה אחת הייתה כאשר היא ושואיזה לא ידעו אם לקחת את העבודה בחפירת עצמות הם ידעו שיקבלו יותר משכורת למשפחה שלהם ולשואיזה לברוח מהארץ הזאת אבל הם לא רצו כי הם ידעו שזה עצמות של בן אדם והן לא רצו להרוס קבר של בן אדם ולקחת למשפחתו את העצמות הן גם לא הבינו מדוע הם שוכרים את העצמות של בני האדם, הם יכלו להשתמש בעצמות של חיות אחרי חשיבה ארוכה הם התחילו לעבוד שם.
לפי דעתי ניתן ללמוד מהספר שגם ילדים יכולים להילחם לא לאבד תקווה, הם יכולים להילחם על להציל את עצמם ולהציל אנשים שלא יכולים לעשות זאת, אין גיל לאנשים שיכולים להילחם על חיהם.
חסן,תינוק
שפרוונה מצאה בהריסות שאמו מתה, היא החליטה להציל אותו ולשמור עליו. | |
אסיף ילד קטוע רגל שפרוונה מצאה במנהרה, הם כל הזמן רבים והוא יורד עליה אבל היא יודעת שהוא תמיד רוצה להישאר איתה בסופו של דבר.
לילה ילדה שמצאה את אסיף חסן ופרוונה בשדה המוקשים הם הוציאו
את סבתה מעט מהדיכאון עד שהבית שבנו הופצץ והסבתא שהפכה להיות שלהם מתה.
החלטתי לכתוב סוף אחר:
היינו כולנו במחנה היה רעש של מסוקים כולם חשבו שזה עוד הפצצות, אבל לא, זה היה חבילות. אנשים רצו אל עבר אותן חבילות היה שם אוכל! לא נשאר לנו אוכל.. לילה משחה בחולצתי ואמרה "פרוונה אני יכולה להביא את זה" ואני כבר כעסתי על זה שהיא חושבת לרוץ לשם לשדה מוקשים וצעקתי "את לא הולכת לשם! אני מעדיפה למות מרעב ולא לראות אותך מתה מולי, זה לא שדה מוקשים כמו זה שהתרגלת אליו!" אבל היא לא הקשיבה לי היא רצה לשם ותפסתי בידה לפני שהיא הגיעה לשדה, ואז נשמע קול פיצוץ אני הסתכלתי לעבר השדה והתנשפתי זאת לא הייתה היא! אבל אז היא השתחררה לי מהידיים מזל שהאישה תפס אותה. היא נאבקה בה, עברתי את כולם ולקחתי את לילה לידיים שלי ואמרתי לה "אני לא יכולה לאבד אותך אני לא יכולה לאבד עוד מישהו, ולא רק אני, מה עם אסיף? מה עם חסן? הוא יגדל ולא יזכור אותך, בבקשה אל תתנגדי", ואז האישה אמרה " פרוונה?" הסתכלתי לעברה זאת הייתה אמא שלי! "אמא?" ואז התחלנו להתחבק ולבכות בזמן שאני מחזיקה את לילה.
יצאנו מההמולה ופנינו לעבר האוהל של אמא ולקחתי איתי את אסיף וחסן גם. וראיתי את כולם וסיפרתי להם הכל על אבא, על המשפחה החדשה שלי, על הכל!
~כעבור 3 שנים~
אני ואסיף נשואים עלי וחסן הפכו להיות חברים טובים, הם גדלו. נוריה ובעלה עברו לגור לידנו ויש להם 5 ילדים חמודים עמיר,יוסוף,עומר,נור ואימאן,וסוף סוף אנחנו לא רבות. יש לי ילדה אחת שזה עתה נולדה שמה מלאלי. מרים ולילה חברות טובות מאוד אבל לא כמו עלי וחסן.
אמא מצאה מישהו קוראים לו עבד, אני בטוחה שאבא היה רוצה שהיא תשמח ושיהיה לה מישהו חדש, תחילה היא התנגדה לו היא אמרה שהיא לא רוצה מערכת יחסים אבל אני ונוריה שכנענו אותה.
אבא, אני לעולם לא ישכח אותך.. אני אוהבת אותך, מלאלי שלך..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה